תפיסת מפתח: לפני עזיבת המפעל, יחידות מודולריות מתקפלות או הניתנות להרחבה נבדקות בדרך כלל לעמידות רוח בהתאם לתקן האירופי EN 1991-1-4. תוצאת בדיקה נפוצה היא התנגדות ללחץ רוח של 4.18 קילו-ניין/מ"ר - נתון התואם לתקופת חזרה של 50 שנה (כלומר, אירוע רוח הצפוי להתרחש, בממוצע, אחת ל-50 שנה). ביחידות אימפריאליות, זה בערך 87 psf (פאונד למטר מרובע). לגבי עומסי שלג, מוצרים דומים נבדקים בדרך כלל כדי לעמוד ב-36-40.7 psf (תלוי בשיפוע הגג), והם מאומתים להתנגדות סיסמית ברמת עוצמה של 8 (המקבילה לשיא תאוצת הקרקע של 0.2g).
השלכות על הלקוח: נתונים אלה מייצגים את גבולות הביצועים המקסימליים שהושגו על ידי המוצר בתנאי בדיקה מבוקרים; הם אינם מבטיחים ציות לכללי הבנייה המקומיים בכל אתר נתון. דרישות התכנון לעומסי רוח ושלג משתנות באופן משמעותי בין אזורים שונים בארצות הברית - לדוגמה, אזורים מועדים להוריקנים בחופים עשויים לדרוש עיצובים עבור מהירויות רוח של 140-180 קמ"ש, בעוד שבאזורים הרריים עשויים לראות עומסי שלג הנעים בין 30 ל-70 psf. לקוחות חייבים להצליב את דרישות העומס הספציפיות בתכנון של האתר המיועד שלהם מול נתוני הבדיקה שסופקו על ידי היצרן. אם דרישות עומס הרוח או השלג של האתר עולות על ערכי הבדיקה הללו, מגבלות הבטיחות המבניות של היחידה אינן מספיקות; במקרים כאלה, יהיה צורך בחיזוק הנדסי נוסף או שינוי במיקום האתר.
